שיגרה זה רע?

"אם את צריכה שינויים, תרגישי חופשי לשנות, כל זמן שזה לא אותי את מחליפה", ככה אומר לי אופיר בכל פעם שהוא מגיע הביתה ומוצא את הספה במטבח או את מגירת הסכו"ם בכלוב של הארנבת. הוא יודע שאני צריכה שינויים. השיגרה עושה לי רע, על אמת רע. קשה לי לצאת מהבית כל יום באותה שעה, לנהוג באותה דרך (גם אם לאורך השנה היא משתנה), ללכת באותם שבילים, לראות את אותם אנשים אוכלים את אותם סלטים ומנהלים את אותן שיחות, לקיים את אותן פגישות בתוך אותם קירות, לעשות ממש קופי פייסט של סצינות בהפרש של דקות, שעות, ימים, שבועות. בקיצור, להשתעמם פצצות. כן, בשבילי שיגרה זה רע. שיגרע. אז נכון, אני מאותגרת קשב וצריכה כל הזמן גירויים, חייבת להעשיר את עצמי וללמוד כל הזמן דברים חדשים, אבל זה לא אומר שאני לא יציבה. אני ישנה עם אותו גבר, באותה מיטה, כבר 23 שנה. התחייבתי לשלושה ילדים, ארבע חיות מחמד וגינה, ולפרק אחד של הסידרה "חברים" לפני השינה. 
כן, אני גם וגם, אני חושבת שזו ההגדרה שהכי מאפיינת אותי, גם וגם. אני גם הומנית וגם ריאלית (שמעתם פעם על שילוב מוזר יותר ממורה למתמטיקה שהיא גם מורה להיסטוריה?), אני אוהבת גם מאכלי גורמה וגם נחשי גומי, אין אצלי מנצחים בויכוח כלבים מול חתולים, אצלי יש מקום לכל הברואים, אני שומעת גם מאיר אריאל וגם דיקלה, אני גם פיצה וגם גלידה, אני גם פרוזה וגם שירה, אני גם בורגנות וגם שכונה, אני גם מבוגרת וגם ילדה. גם מבוגרת וגם ילדה. אז איך זה, לעזאזל, איך זה שרק המבוגרת היא זו שמציצה אליי מהמראה?