עינת לביאד
עינת לביאד היא ילידת 1977, נולדה וגדלה בטבעון, מתגוררת כיום במושב ינוב שבלב השרון עם בעלה ושלושת ילדיה. בעלת תואר שני בחינוך ותואר ראשון במנהל עסקים ומערכות מידע. מנחה סדנאות כתיבה, מחנכת ומורה ללשון, הבעה ואסטרטגיות למידה בתיכון "דרור", לומדת בתכנית עמיתי "עלמא – בית לתרבות עברית".
"בדק בית" הוא ספר השירה הראשון שלה.
עורך ספרותי: ד"ר דורי מנור
הוצאה לאור: "קתרזיס – הוצאה לאור"
תאריך הוצאה לאור והדפסת מהדורה ראשונה: 9/5/2021
איור כריכה: גבריאלה ברוך
בספר שמונים וארבעה עמודים הכוללים ששים ושישה שירים, מחולקים לארבעה שערים.
"שירתה של עינת לביאד היא שירה של פרידה ושל געגועים. בספר ביכורים רב-יופי משרטטת לביאד בפשטות ובחדות את לשון הערגה והכאב, תוך שהיא מצליחה להימנע מכל התרפקות נוסטלגית. "אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה / הִתְמַלֵּא עַד אֶפֶס מָקוֹם?" היא שואלת את אמה המתה, בטרם תשוב, עניינית ומלאת לשד-חיים כתמיד, ללשון היומיום הקונקרטית: וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים, / תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים / נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?" (מתוך תגידי, עמ' 11).
התבשילים ומלאכת המטבח, המזוהים כל כך עם דמות האם, משמשים מטפורה מרכזית בשירי הספר. "הַחַיִּים אוֹכְלִים", מסבירה השכנה לכותבת בשיר הנושא שם זה, ועל דרך ההיפוך מתאפיין ההיעדר באי-אכילה: "אִשָּׁה שֶׁרֵיחוֹת חֲצִילִים זֶה כָּל שֶׁנִּשְׁאַר פֹּה מִמֶּנָּה" (חצילים, עמ' 26).
אותו געגוע אינסופי, הנוכח לאורך הספר כולו, הוא שמוליד את היצירה. הפרידה מהאם ומהאב, הפרידה מהילדות ומהעלומים, הפרידה מכל רגע חולף – כל אלה נעשים להיעדר הממלכד את הקיום היומיומי, אך בה בעת הוא גם עיר הולדתה של השירה. עיר תוססת ומלאת חיים ויופי, שעינת לביאד מפליאה ללכוד במלותיה."
שירים מתוך הספר פורסמו גם באנתולוגיה "בגדות האפשר" בעריכת יואב גלבוע וקמה שיר, באנתולוגיות "תפילות אישיות" ו"שוקלת עצמי למוות" מבית קול ההמון, "בידיעות אמריקה" ובכתבי עת שונים.
הספר "בדק בית" נכלל ברשימת המומלצים של האתר "סלונט" וברשימות ספרי השנה הנבחרים לשנת 2021 של הסוקרות שלומית ליקה ויעל גור.
"״בדק בית״ הוא ספר השירים הראשון של לביאד, אך הוא מרגיש כמו ספר שלישי לפחות. התעוזה שבכתיבתה חושפת קבלת החלטות של אדם מיומן ומקצוען שחי את הכתיבה כפרקטיקה הישרדותית. מנגד, דמות המשוררת בשיריה לא תמיד מצליחה לשמור על אותו פאסון של כותבת השורות, ובכך עולים פניני מציאות ייחודיים ומלאי כנות בת הזדהות. הספר ״בדק בית״ בעיקר מתמודד עם הכרה – בקיים ובאין. אולם הוא גם לא חושש להתמודד עם חיפוש פשר לרגשות סותרים, לשמחה שבחוסר ולעצב שבקיים. אני מלא גאווה שהוצאת הספרים שלי זוכה להוציא לאור ספר עוצמתי ורגיש כמו ״בדק בית״ ואני מזמין אתכן ואתכם ליהנות ממנו אצלכם ביד."
"עינת יקרה, תודה על ספרך היפה בדק בית. נהניתי לקרוא בו. געגועים מביאים תנועה חזקה. התחנה הראשונה במסע שלך לאיתקה יפה. מאחלת לך דרך מעניינת מאוד, מלאה הרפתקאות ודעת."
"בתוך החדר האטום הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות זה לקרוא, אני תופר לעצמי כנפיים ובורח לעולמות אחרים, בעיקר כשזה ספר טוב, ואני מחזיק ספר כזה ביד. ספר שירה שנקרא "בדק בית", כתבה אותו עינת לביאד, ומצאתי שם שיר שהזכיר לי את כל האמהות או הנשים שעלו לארץ בשנות החמישים או בשנות השישים, והן עוד לא ממש התערו בעברית והיא קוראת לאחד השירים היפים בספר הזה "מילון אבן שושנה", … (קורא את השיר)
…הלוואי שבימים האלה יהיו לנו מילים שיעזרו לנו להתגבר על כל מה שקורה ולא תלוי בנו."
"עינת יקרה, תודה רבה על הספר היפה שאיכשהו גם עצוב וגם מלא אור והגעגוע שבו ממשיך להתגלגל גם אחרי סוף הקריאה."
"איך מברכים ספר שמכיל מסע פרידה? שתוכו יתמות?
בספרה הראשון משרטטת המשוררת קוים של געגוע וכאב בין כאן לשם,
בין ההורים שאינם לבין נוכחותם המתמדת. זהו מעשה ריקמה שהביא אלי, הקוראת, טעמים וריחות ממטבחה של האם.
אני עומדת עם המשוררת ליד מיטתו של האב הגוסס. היא שואלת שאלות קיומיות נוכח המציאות שנכפתה עליה.
זהו איננו ספר עצוב אלא ספר מרגש. יש בו שירים שמדברים על פרידה .
המשוררת כותבת על זוגיות, על מערכות יחסים, על אהבה.
היא משתמשת בכל אלו כמנוף לסגור מעגל ולהמשיך את חייה נוכח ההעדר-הנוכח והיא עושה זאת נהדר.
ברכות מקרב לב עינת יקירתי.
עלי והצליחי."
""בדק בית" מאת עינת לביאד: מסוגנן, אקזיסטנציאליסטי, נוגה.כתיבתה של עינת לביאד, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריה "בדק בית" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", יפה ומרגשת.ישנו משהו מסוגנן מאוד ונוגה בשפתה והיא בונה לה הווה משל עצמה בשיריה.לביאד לוקחת לרוב רגעים מזוטות הקיום ובונה מהם עולמות שלמים, רגישים מאוד, מניפתיים ומלנכוליים ובדרכה הופכת אותם לכמו-אקזיסטנציאליסטיים, ובכך, בין היתר, גדולתה כמשוררת."
"תתבוננו בכריכה היפה של ספר השירים הזה ותראו את כל מה שאתם צריכים בו, כמה יפה הוא וכמה פיוטי. ילדה צעירה המחזיקה בית עטוף בצמחיה, הבית הפוך והצמחיה הפוכה כאילו מדובר בבית בובות אך רואים את הכאב והגעגוע בעיניה של הילדה, את הכמיהה לעבר, איור מקסים ומינימליסטי המעביר את תחושות השיר. הספר הזה נגע בי אישית עמוק מאוד כי השירים שלו מדברים על געגוע וכאב, להורים שאינם עוד, על אהבה, על ילדים, הוא כולו ספר של כמיהה. החיבור הזה מוכר כבר ונכתב כבר וייכתב בעתיד אבל כל משורר מביא את התחושות שלו במילים שלו ובכתיבה שלו ואני שאיבדתי אמא בגיל צעיר, שחייתי באומנה והרגשתי איך הכל מתפרק לי הופך לשלולית בטקסטים כאלו, בעיקר כשהם כתובים בצורה כה אותנטית ורגישה.
ועינת לביאד היא כזו, אותנטית ורגישה.
מַה שָּׁוָה לִי כָּל הַשִּׁירָה הַזֹּאת,/מַה שָּׁוָה הַכְּתִיבָה הַקְּדוֹשָׁה,/אִם אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְאַיֵּת אֶת הַמִּלָּה "סְלִיחָה"/כָּךְ שֶׁגַּם אִמִּי שֶׁבַּשָּׁמַיִם תָּבִין אוֹתָהּ, אִם תִּקְרָא/אִמִּי הַמְּנוֹחָה.
מומלץ."
"קראתי את השירים היפים ושמחתי למצוא בהם תובנות נפשיות עדינות ודקות; חשתי מצד אחד את השמחה ואת קורת הרוח הנובעות מחוויית קיום רעננה ובראשיתית ומצד שני את תחושות הצער וההחמצה הנובעות מעצם היותנו בני חלוף.
נהניתי מאוד מקריאת השירים.
אני מאחל לך בהצלחה והמשך יצירה יפה."
"עינת היקרה, תודה על מתנת ספרך, "בדק בית", קראתי אותו בהנאה רבה. הרגש הרוטט, האהבה, הגעגועים והכאב נוכחים בו בפשטות צלולה ובעדינות מבע. השירים מצטיינים גם בתבונה ובחוכמת חיים.
מקום משמעותי בספר נתת לאהבה לאם ולגעגועים אליה. לדוגמה בשיר: "עכשיו, כשאת אינך": "מי יגלה לי שאני יכולה לכתוב כדי לשכוח את חסרונך,/ וכמו אנשי המערות, שהנציחו את שארע/ על קיר המערה,/ לחרוט על דף לבן את זכרך?"
מות הורייך-יקירייך אינו מוביל לתחושת אין, אלא להיאחזות ביש האהבה וההמשכיות: "פתאום התינוק מחפש את שדי בתוך המהומה,/ נאחז חזק בגופי, מבקש מאמו נחמה.// זה הרגע שבו אני בוחרת להיות, לא לחדול./ אלומת נהרה מאירה את ים האפלה הגדול". או בנוסח עממי חכם בפי השכנה: "את יודעת מה ההבדל בין המתים לחיים"?/ היא שואלת וגם עונה:/ "החיים/ אוכלים./ ככה זה, החיים אוכלים, מתחדשים, מתמלאים".
אופטימיות בסיסית זו בולטת בספרך, כנאמר בשורות הסיום שלו: "המחר הוא המחר,/ האתמול הוא האתמול,// ועתה עולה השחר./ תם השבר הגדול".
בשירייך, עינת, ניכרת צניעות שהיא קו בולט, ובעיני חיובי, גם באישיותך. הנה שיר שמבטא צניעות והכרה בשליטת הזמן החולף עלינו:
שעון שמש
אל תחשבו שאני פורחת,
דואה,
משתבחת,
ממריאה.
זה צילי הנמשך ונמתח
ככל שמתקרבת השקיעה.
בפרק האחרון בספר: "איש-שיר-אישה", שירים יפים על אהבה זוגית ותחושת בית: "אני התקנתי ארוחת שישי/ והוא התקין ערסל/ מתחת עץ הזית.// כאלה דברים קטנים גורמים לי להרגיש/ בית"; "מאז אותו הרוח, ברגעים כאלה,/ זהובים ויפים,/ אנחנו שוכבים על המיטה פשוטי רגליים,/ ובשמי הכותנה צפים"; "לא כמו ליקר מתוק עד זרא, שגווניו מפתים ויפים,/ אהבתנו,/ ערק איילים".
הציטוט האחרון נלקח מהשיר, "צלילות", ומאפיין את כל שירי ספרך. חפים ממתיקות סכרינית ומצטיינים, כמו "ערק איילים", בצלילות יפה ובעקצוץ מענג.
בברכת הצלחה ובידידות"
.
סגנון כתיבתה של עינת עדין עד כאב אך חד מכל סגנון אחר שפגשתי. התחושה שהמשוררת הגיעה אל השירה בעקבות אנשים ונופים מוטמעים שעזבו היא נכונה וטובה כמו הבטחה שדבר אינו נכחד מעולמה באמת, הרי שתוכל לתעדו לו רק תבחר להיכנס אליה פנימה ולכתוב שירים על אינסוף רגעים פרטיים שתוכל להעניק להם משמעות. בחירה זו מביאה לתיאור זיכרונות באופן אשר מעורר ריגוש פנימי חזק אצל הקורא. מאוד אהבתי את השיר "זיקוקים" {עמ' 80}, הוא אחד משירי ארץ ישראל היפה היפים שקראתי. ניכר כי עינת לא מפחדת להישבר לפעמים מול העצבות, ולהישאר כלפי חוץ חזקה, כיודעת היטב, ממש כמו בשירים, להפריד בין שמחות גדולות כמו משפחה והווה, לבין כל השאר.
מומלץ מאוד.
"עינת לביאד 'בדק בית' – מבט אישי פנימה על כמה שירים לאמא
"איך אמרתי לך שיש לי
מספיק כוח בשביל שתינו
אז אמרתי."
"לאמא שלי לא היו מילים בחייה
אני קיבלתי מספיק
בשביל שתינו"
שני שירים על אמא, שניהם משווים את יכולותיה של האם עם יכולותיה של הדוברת. עם המילים לא הייתה בעיה "אני קיבלתי מספיק בשביל שתינו". כוח – זה כבר משהו אחר.
בשיר 'צפירות' הדיבור אל האם הוא בגוף שני. דיבור ישיר כזה מנכיח את האם המתה בחיים השוטפים של הדוברת. המציאות המתוארת בשיר מאתגרת, אבל "אמרתי לך שיש לי מספיק כח בשביל שתינו". הסיטואציה מתוארת ברמזים: "נילחם", "נעבור את זה ביחד",
בחלקו השני של השיר קורה משהו וה"כח בשביל שתינו" מתחלף בבכי "על כל מה שיבוא ועל כל מה שהיה". תיאור הצפירות בצומת רעננה, והעקיפות מצד ימין מוחשי, והוא עומד בניגוד לאניגמטיות של הקושי והאתגר שֶבֶּשֶלוֹ מבטיחה הדוברת לאמא ומאמינה גם בעצמה שיש לה כוח.
חלקו האחרון של השיר מתרחק מהסיטואציה בצומת רעננה. היא הופכת לזיכרון. הזמן שעובר מאפשר את ההיפוך בתודעה: "אבל פתאום נזכרתי / איך אמרתי לך שיש לי / מספיק כוח בשביל שתינו. // אז אמרתי".
השימוש ב"אז" מעניין: בתחילת השיר הוא מציין זמן (then). בסוף השיר ה-"אז" הוא חלק מדיבור בסלנג: "אז אמרתי", (משהו כמו ( so what, ובמבט לאחור הוא מבטל את "ואת האמנת / ואני האמנתי". הרמזור שמתחלף בצומת רעננה מרמז על ההיפוך בסוף.
בשיר 'תגידי', הפותח את הספר, פונה הדוברת אל האם בגוף שני. הָאֵם נוכחת מאוד בחייה, אבל מותה והיותה במקום אחר מעצים את תהיותיה: "איך זה שהחלל שהשארת פה / התמלא עד אפס מקום? / ואיך זה שהכאב התחלף / בגעגועים?", וכן "ואלוהים, תגידי – / מה עם אלוהים?". השאלות אל האם ממחישות את תפקידה המשמעותי בחיי הבת. אך טבעי הוא שהבת שואלת את המבוגר המנוסה והאחראי שאלות, אבל אין הן רגילות, הן שאלות פילוסופיות שֶלָאֵם השותקת אין תשובה עליהן. וגם לא לבתה, הדוברת.
השיר פותח בגעגוע, ממשיך ב"מדור לחיפוש קרובים" שם בשמים, ואז מופיעה ה"פצצה" בשאלה-תהייה: "ואלוהים, תגידי – / מה עם אלוהים?"
מהגובה הפילוסופי מתמקמות השאלות במטבח: "תגידי, מכניסים או לא מכניסים / נענע לפלפלים ממולאים?". דווקא השאלות הפרקטיות האלה מעצימות את הגעגועים שמתוארים בבית הראשון.
מִנְעד שלם של מחשבות, היסטוריה משפחתית ושכונתית, תהיות פילוסופיות ועצות למטבח מפרט את הכותרת 'תגידי'. ה-"תגידי" הדיבורי, הסלנגי, הישיר והפמיליארי הזה אל האם מחריף את כאב הפנטום של העדרהּ
הפנייה האישית אל האם ממשיכה בשיר 'עכשיו, כשאת אינך'. מוטיבים מהשיר 'תגידי' חוזרים גם בשיר הזה, למשל השאלה שמופנית אל האם: "מי ינחם אותי על מותך, אמא?", גם המטבח האימהי תופס מקום בשיר: "מי יניח על השולחן / מנה סופריטו או מג'דרה", וכן עם אמירה שכ"כ מזוהה איתה: "תאכלי, תאכלי, ילדה שלי. בטן מלאה משכיחה לב חסר". המשפט הזה ממשיך את ניחוחות הסופריטו וגם עונה על השאלה שפותחת את השיר.
יפה הדימוי לציור המערות הקדום – "כמו אנשי המערות, שהנציחו את שאירע / על קיר המערה". הנה כי כן, מתברר שלא רק האוכל עשוי להשכיח לב חסר, כדברי האֵם, אלא תיעוד על קיר מערה פרהיסטורית, שהוא אנלוגי לדף הלבן. עינת לביאד מגדירה בשירים אלה את תפקידה של הכתיבה ביחס לעיבוד האבל ושימור הזיכרון. ובכלל, שירי האֵם החסרה הם ארספואטיים; כתיבתם יוצרת קירבה, ואף תקווה שמִנְחַת המילים בצלחת, תהפוך את האֵינוּת שלה לְיֵש.
בשיר 'הראי', בו האם אינה נמענת, נוכחותה ממלאה אותו: "אני מסתכלת בראי על עצמי / ורואה את פניה של אִמִּי". השיח ביניהן דָּמוּם אבל מחלחל פנימה כתובנה פילוסופית. אולי בה נמצאת הנחמה?
השיר הזה מתכתב עם השיר 'הפנים' של נורית זרחי, וכן עם 'שורת נשים שקטה', של דליה קווה. זוהי פרטיטורה נשית שנכתבת לאורך דורות:
הפנים / נורית זרחי
אֶת הַפָּנִים שֶׁיֵּשׁ לִי
קִבַּלְתִּי מֵאִימָּא שֶׁלִּי,
גַּם הִיא אֶת פָּנֶיהָ קִבְּלָה
מֵאִימָּא שֶׁלָּהּ,
סָבָתִי לִי מָסְרָה אֶת פָּנֶיהָ דַּרְכָּהּ,
אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה!
כָּךְ הִיא שׁוֹלַחַת אוֹתָם לַנְּכָדִים,
אַחַר לַנִּינִים.
בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי, מִי שֶׁנּוֹלָד
מְקַבֵּל מַתָּנָה – פָּנִים.
כָּל פַּעַם הֵם מוֹפִיעִים חֲדָשִׁים וְשׁוֹנִים –
עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת הוֹפְכוֹת יְרֻקּוֹת,
מִתְקָרְבוֹת אֶל הָאַף אוֹ מִתְרַחֲקוֹת,
אֲבָל תָּמִיד, בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, הַבָּנִים
הָלְאָה הָלְאָה, כַּנָּהָר
נוֹשְׂאִים אֶת הַפָּנִים.
שורת נשים שקטה/ דליה קווה
כְּמוֹ בָּבּוּשְקָה רוּסִית
בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה
מְקֻפָּלוֹת בִּי
אִמִּי וְסָבָתִי
וְאֵם אִמָּה
וְסָבָתָהּ
וְכָל הַדוֹרוֹת,
שוּרַת נָשִים שְקֵטָה
כְּמוֹ שֹדֵרָה שֶל כֹּחַ
בשיר 'הַצַלָחוֹת' מתוארות צלחות הנוי שאספה האם המנוחה במסעותיה בעולם. תיאור הצלחות מרחיק, לכאורה, את האבל והאובדן. גם כאן פונה הדוברת לְאִמָּהּ בגוף שני, מספרת לה את קורותיהן. הצלחות השבורות מזכירות מנהג יהודי בטקס הלוויה, בו, לפני שמוציאים את גופת המת מביתו, שוברים צלחת. אחת אחת נשברות הצלחות, כל אחת מסיבה אחרת. אבל גם זו שנותרה שלימה – סדוקה, כמבטאת את השבר שלא יתקון. "אחרי שהלכת, גם היא, כמוני, / נותרה סדוקה בפינה".
לקראת סוף החלק המתייחס לָאֵם, להעדר ולגעגוע, מדומה האם בשיר 'פיתוי' לציפור. זהו שיר עדין מאוד. עבר זמן, הנוכחות שלה חמקמקה ומוגבלת בזמן. "את שבת לתקופות קצובות / ומתמקמת על ענף בזיכרוני". הדוברת משתוקקת למתוח את ה"תקופות הקצובות" האלה, ומפתה אותה ב"כוס מים חיים / ומנחת מילים בצלחת". הפיתוי הזה מזכיר את מערכת היחסים האוהבת בין השתיים על צלחת סופריטו או מג'דרה. כאן הארוחה ראשונית מאוד, כוס מים חיים. המנחה בצלחת מזכירה סוג של פולחן דתי. לְרַצוֹת את הָאֵל, לבקש ממנו להפוך את הבלתי אפשרי – לאפשרי.
שם הספר, 'בדק בית', מתחיל בביתה הראשון של הדוברת, ברחם אִמָּהּ. בהמשך, היא לא רק בת, אלא גם רעיה וְאֵם בעצמה, שבנתה בית ובודקת כעת את יסודותיו. נפלא בעיני השיר הקצר 'צלילוּת'. המילה 'צלילות' נוכחת בשמפניה וביין, אך היא מופיעה על דרך השלילה וההיפוך:
"לא כמו שמפניה יקרה הנלגמת בהיכלות אצילים, לא כמו יין אדום המיושן בחשכת מרתפים, לא כמו ליקר מתוק עד זרא, שגווניו מפתים ויפים אהבתנו ערק איילים.
הדימוי החוזר בשיר "כמו שמפניה", "כמו יין אדום", "כמו ליקר" הופך למטפורה, שהיא משהו ישיר וגבישי יותר – "אהבתנו ערק איילים".
האנפורה "לא כמו" נשברת בסוף השיר ומעניקה למטפורה "אהבתנו ערק איילים" ודאות וכן גובה מְשַכֵּר.
"אני מרפרפת על ריסיך נשיקת פרפרים", עוטפת הדוברת את בתה לקראת כניסתה לכיתה א'.
השירים שדיברו אלי במיוחד קשורים לכאב הפנטום, אותו מיטיבה לתאר עינת לביאד. הם גם פותחים את הספר ומכילים כחצי משיריו. גם הציור שעל הכריכה בודק את העולם ההפוך, בו בית אחד נשמט מידיה, (ובית שני הולך ונבנה במהלך חייה ובמהלכו של הספר)."
"את עינת פגשתי בכמה ערבים ספרותיים אצל שרית פליין , יפה, שקטה, מושיטה יד לסייע בארגון ובסידור. מי ידע שהיא כותבת ככ מדהים? מי יכל לנחש שהיא כותבת אותי? בספר השירים הראשון שלה כותבת לביאד את היומיום, על געגועים להורים שאינם עוד, על דאגתנו לילדינו, על אהבה ועל כאב, באופן נוגע, נקי ומתחבר, אלי לפחות, ללא דרמות גדולות מהחיים, אך כל מילה פוגעת בול. נכון, אמא שלי לא הכירה סופריטו או מג'דרה, אבל גם אני רוצה לשאול אותה מה שמה בפלפלים הממולאים המופלאים שהכינה עבורי במיוחד. אמנם אנחנו לא מכירות, אך השורה הוא לא כמוך, הוא לא שומר הכל בפנים…נכתבה לבטח עלי…יכולתי לצלם לכם עוד ועוד שירים שאהבתי מהספר, אבל אסתפק בדוגמאות האלה, ובהמלצה חמה, רכשו וקראו את הספר היפה והנוגע של עינת, הנאה מובטחת."
בין חיות לאובדן: על ספר "בדק בית" מאת עינת לביאד
אני מתאווה להציץ בתמונות ישנות, רגעי חיים המרכיבים את הנפש, ועם זאת קשה לי להציץ בתמונות ישנות. אני מתגעגת והגעגוע נוסך בליבי כאב. כל רגע בחיים הינו רגע חי ובו זמנית רגע המחזיק בתוכו מוות, אובדן חבוי שיופיע ממש ברגע שאחריו.
לביאד מתחילה את ספרה בשער המדבר על אובדן ההורים, יש בכך אומץ לצלול לאובדן כבר בפתיחה, דומה הדבר לאמירה חד משמעית: האובדן קיים ומוחשי, לא תוכלו לברוח. לצד זה כבר בשער הראשון ניתן לראות את הכמיהה לחיים, שכן עוצמת הרגש רבה ולא מעט מהתיאורים משתמשים באוכל ואכילה, משמע: המוות זרוע בחיים עצמם. נפלאה בעיני השורה שמכילה את פרדוקס החיים והמוות:
"החיים אוכלים מתחדשים מתמלאים" (עמוד 30) האם החיים (בניגוד למתים) אוכלים מתמלאים ומתחדשים או שמא אלו החיים שאוכלים את האדם המבקש לחיות?
ובהמשך מתוך המוות תובעים החיים את מקומם: "אנשים מנחמים את אבי, אותי, את האחים/ 'אומרים איזה אמא הייתה', אוכלים כעכים/ מסביבי הגברים מתקבצים לתפילה/ריח הקפה מעורר בי בחילה/ פתאם התינוק מחפש את שדי בתוך המהומה/ נאחז חזק בגופי, מבקש מאמו נחמה/ זה הרגע שאני בוחרת להיות, לא לחדול/ אלומת נהרה מאירה את ים האפלה הגדול" (נהרה, עמוד 23) גם בתוך המוות ממשיכים החיים, בתוך הגוף האבל ישנו החלב שמחייה את דור ההמשך.
בשער השני מביאה לביאד את האובדן והמוות כנמצאים בכל רגע שמתיקותו יכולה לההפך למר: "זהירות/סוכר נשרף במהירות/ רגע אחד של שאננות ומתק/ יתחלף במרירות" (עמוד 46). כאן האובדן איננו המוות בהכרח, אלא אובדן יומיומי המתרחש לאורך ההתבגרות, כך למשל היא כותבת על אובדן הכרוך בדחייה: "תפוח אדום מונח בערמה/מגיע אדם, מלקט לוקח/מרגיש, בוחן ומשליך/ והתפוח נמלא כלימה, ועולמו מחשיך" (עמוד 45) ועל אובדן התמימות: "תיק גדול וילדה קטנה/נכנסים למבנה דרך גינה/אני מתפללת תפילה כמוסה/שתצא כמו שנכנסה.
בשער השלישי מדברת הכתובת על "חור שחור" אובדן האמונה באדם, בקשר בין אישי: "היית בולע אותי בלי למצמץ/ובלי להביט לאחור" (עמוד 69) וכמה קשה להכיר באובדן ולוותר על הטוב, או על הטוב המדומיין: "כטיפת הטל הנאחזת בקצה העלה/מתנגדת לכח המשיכה/גם אני לא רציתי אף פעם באמת/להתנתק ממך" (עמוד 70).
את הספר בוחרת לביאד לסיים בשער הרביעי, שער החיים בין שניים. היא פותחת את השער באמירה כי זכרונות טומנים בחובם אובדן, אך ממשיכים לחיות מעבר לזמן "אתה לא תזדקן בשבילי אף פעם/לא תדהה, לא תמות/בראש שלי תמיד נשכב כך על הדשא/קוראים שירים ומלטפים במבטים/ והרי גם זו קיימות" (עמוד 75). בכך מחזירה לביאד את התקווה, בין כל המוות חיים גם זכרונות וישנם גם החיים עצמם: "אני התקנתי ארוחת שישי/והוא התקין ערסל/מתחת עץ הזית/כאלה דברים קטנים גורמים לי להרגיש/בית" (עמוד 76).
לביאד כותבת על נושאים קשים אך כתיבתה האורירית מאפשר למשב האויר לחדור מבעד למילים. מילותיה מדוייקות, השירים סדורים בתוך עצמם, השפה מובנת אך לא נעדרת משמעויות מעמיקות.
תודה עינת, מומלץ מאוד.
"אין כמו ספר שירים עדין ויפה, כדי להפיג, ולו לכמה רגעים, את דאגותיה של אם שבנה החייל, היפיוף, המתוק באדם, הוקפץ אמש לאנשהו.אין כמו ספר שירים שהוציאה לאור מי שפעם, היתה תלמידה בסדנא שלך, וכבר אז ראית את ליבה החכם ומחשבותיה הרכות ואת שמחה בשבילה היום מאד, ואת שמחה גם בשבילך, כי החיים מצליבים בדרכך כל מיני אנשים נהדרים. וזה גם משהו לשמוח בו בימים אלה." (…הימים ימי שלהי הקורונה ומבצע שומר החומות).
""צפירות" הינו אחד משירים רבים שאהבתי בספרה הראשון של עינת לביאד, בדק בית. ספר יפה וראוי להתחיל איתו את מסע גילוי השירה שלה."
"ספרה הראשון של עינת לביאד יצא ממש עכשיו בקתרזיס. הוא מלא באצבעות אור נעימות וגלויות, המכוונות ישר אל לב הקורא. וזה תענוג."
"…בדק בית, כמה מתאים השם הזה לעינת, דומה שכל הזמן היא בתהליך של בדק בית, מביטה ומניחה עצמה על הניר, כל הספר הזה הוא דו"ח ועוד דו"ח של בדק בית, שיר אחר שיר חושפת עצמה ואומרת עצמה ללא פשרות, ללא הנחות…
…זה מה שקורה כשמשוררת כותבת על השירה, על פי רוב עושה אהבה במילים.
עינת עושה אהבה במילים, עושה אהבה עם המילים, בעת כאב, בעת צער ובעת אהבה. תמיד עושה אהבה במילים…"
"לפני ימים הגיע ספר הביכורים, עם הקדשה ושירים מחממי לב, של עינת, עריכה דורי מנור. בהוצאת קתרזיס עלעלתי ונכבשתי. החלטתי, כשיהיה בידי הזמן, אשב לקרוא את הספר כולו, ככה בלגימה. וכך היה, לא יכולתי ולא רציתי לעשות הפסקה. בבדק בית על אהבת אם ואב, שכבר אינם. על זיכרונות קסומים וגעגועים עזים ועל פחדים וחרדות. אך מעל לכל, תעצומות ומודעות שחייבים להמשיך הלאה, למען עצמה, כדי שתהא שם, על כל המשתמע, לילדיה, לאהובה, לביתה – למלא אותו ביטחון, חום ואהבה, כמו שחוותה וראתה בבית הוריה. תודה עינת אהובה על ספר נפלא, עליו אני ממליצה בחום."
"הספר היפהפה הזה, ספר הביכורים של עינת לביאד, "בדק בית" בהוצאת קתרזיס שטף את פניי בדמעות. ואם להחמיא לעצמי מעט היה נדמה לי לרגעים שאני היא שכתבתי אותו. התמות של צער הפרידה מהורים, החשש להיעלם, המחשבות האירוניות על רצף החיים, האהבה לחיים, לילדים ולבן הזוג והילדה הפנימית שמשוררת כל זאת, הילדה הקטנטנה, שכמהה לפתיתי קסם ולזרעי רשפים…. וגם הסגנון… אח, הסגנון המסוגנן המוקפד, האסתטי, שלא פוחד ממשקל וחרוז (משובח) ומהומור דק ועוד ועוד. עינת יקרה, חשתי אותך דוברת מגרוני, ושאפו על השג כה מרשים ועל היכולת לרגש כך את קוראייך. הפרק על החור השחור נשאר אניגמטי ומסקרן, והיו עוד שירים שצילמתי לי, מתקשה לבחור. כתיבתך הישירה, ועם זאת כה ייחודית רק לך, מספרת סיפור ומתבלת אותו בדימויים מפתיעים, נוגעת בנימים הדקים של הנשמה…. נגעה בי עמוקות! תודה לך על חוויה שכזאת… שלא קורית כל פעם. האמת? בכיתי "כל הספר"….
נ.ב כשהספר יהיה בידיכם התעכבו על שיר החלום והצחוק של אימא…..וואו וואו
אפילו המדבקה על המעטפה וציור הכריכה הרשימו אותי כל כך!!!"
"גילוי נאות- עינת לביאד היא חברה שלי.
גילוי נאות נוסף- הייתי אוהבת ומתרגשת מהשירים שלה גם לולא הכרנו באופן אישי.
ספר השירים שלה “בדק בית” הוא יפהפה, הן מבחינת המראה שלו והן מבחינת התוכן.
שיריה עוסקים בגעגוע עמוק, געגוע לשני הוריה שמתו, אבל לא רק.
נדמה כי מותם בגיל צעיר כל כך, והמודעות להיותו של המוות הדבר הבטוח בחיים, יוצרת געגוע עתידי, למה שעלול להילקח.
עצוב? גם, אבל זה בדיוק מה שמאפשר לחיות את החיים במלואם, להיות מודעים לרגעים הקטנים של אושר ברגע התרחשותם.
הפרידה הכפויה הזו מההורים היא קול חזק בספר הזה, אבל כך גם המבט המסופק מהבית החדש שהקימה.
בבדק הבית שלה יש שביעות רצון מהמבנה הנוכחי, מה גם שהיסודות לבית הזה טמונים באהבה של אלה שאליהם היא מתגעגעת כל כך."
*צילום עינת לביאד: לילך ברעם
*איור כריכה: גבריאלה ברוך
עינת לביאד בדק בית 