זמן

"לאנשים יש עניין עם זמן. הם מנסים להגדיר אותו, מחלקים אותו ליחידות קצובות ומדידות, דקות,
שעות, ימים, שנים.

לאנשים יש עניין עם זמן, הם מנסים לשלוט עליו, לחקור אותו, לחפש בו סימנים. הם חושבים שהוא
עובד בשבילם, הם אשכרה בטוחים שהוא קיים.

'אמא שלי נפטרה ב11 לחודש בשעה 11 ,'הם יספרו, כאילו למספרים באמת יש משמעות, 'זה היה
בדיוק 11 חודשים מאז שהמחלה התפרצה, ב11/11 של השנה שעברה. זו היתה יד הגורל, מכתוב',
הם יגידו, 'זה היה שיעור בשבילנו, היא כנראה היתה צדיקה'. נו, באמת, תגידי לי את, זאת לא בדיחה?

וחלומות, רצונות ותקוות, הם תולים בו כמו תמונות על קירות, שימלאו את חייהם בצבע, ברצוי,
באפשר, במחר.
והם תולים בו ציפיות שיתקן מקולקל ויפזר ברכה, ומתאכזבים ממנו, כל פעם מחדש, כאילו הפר
הבטחה.
'עברו מאז 11 שנים וכלום לא קרה', הם יתפלאו, 'הזמן לא הביא איתו תרופה או הקלה'. את מבינה?
הם באמת מצפים ממנו שיביא להם שמחה"

הוא ממשיך ונואם לי, בלי הפסקה, מאכיל אותי במניפסט שלו ואני שותקת, רק מקשיבה. מחברת
פירורי פילו תפוחים על השולחן לכדי מלבן, מעין ארון קבורה.

תיאוריה שלמה הוא בנה ואני רק תוהה,
מה הוא באמת יודע, האיש הזה על פרידה? האם חווה פעם בעצמו אבידה?
אני חושבת על הזמן שחלף מאז שאמא שלי, האהובה, ברגע אחד ארור החזירה ציוד למפקדה, כמה
היעדרה מורגש, איך חסרונה נוכח בחיי בכל רגע, בכל דקה.
"אבל זה ברור", אני מתפרצת ועוצרת את שטף הדיבור הבלתי פוסק שלו, מדברת בפעם הראשונה
מתחילת הפגישה, מפריעה לו באמצע תנועת ידיים רחבה. הוא תולה בי זוג עיניים, כמו מופתע שאני
בוחרת לקחת חלק בשיחה, מנצל את ההפוגה כדי להרים את ספל הקפה ולטבול את שפתיו בזהירות
בקצה הקצף ומשחרר אנחה.
"זה נכון, לאנשים באמת יש עניין עם זמן", אני אומרת לו כמעט בלחש והוא מהנהן.
"לאנשים יש עניין עם זמן,
אבל לגעגוע אין."
"מעניין", הוא עונה לי. "מעניין".