ושבו בנים לגבולם

אתמול עברתי בקניון ליד אחד מדוכני התכשיטים ושמעתי לחישה עדינה, ממש שקטה, כזו שיכולתי לפספס בשנייה, אז עצרתי, 'סתכלתי אחורה, קדימה, לצדדים, פנימה אל כיס המעיל, מתחת לסוליית הנעליים ולא ראיתי מי קרא לי בשמי. הבנתי שאני שוב הוזה ואולי הגיע הזמן להתחיל טיפול תרופתי. הזזתי את רגל ימין כדי להתקדם קדימה ושוב שמעתי "עינת, עינת, עינאתתתתת, נו, פה, יא'סתומה, למה את לא מסתכלת הנה? אנחנו קוראים לך כבר שעה." ובאמת שם הם היו, זוג כזה יפהפה, של עגילים מזהב, אבל מצופה, וישר רצינו להתחבק כמו אחים שהופרדו בילדותם, כמו רועי בסוף לילה של כתיבה כשהוא מעיר את יותם, כמוני בכל פגישה עם קפה חם. כדי לשחרר אותם מכלא הזכוכית שהם היו כלואים בו הייתי צריכה לשלם כופר לדיילת, אז שלפתי כרטיס כמו גיברת מסודרת והנחתי אותו על הדלפק בציפיה דרוכה להחלפת השבויים, מתרגשת לקראת הרגע בו היא תארוז אותם בקופסה, והם יעברו לידיי וייפרדו משאר התכשיטים. אבל אז הדיילת הרימה את הראש וביקשה תעודה מזהה. גיברת מסודרת כמוני מיד שולפת רישיון נהיגה ואומרת לה, סילבופלה, בבקשה. היא מסתכלת עליי ועל הרישיון ועל הכרטיס ואז שוב עליי ושוב על הרישיון באיזה לופ אינסופי ואני אומרת לה "הכל בסדר, חביבתי?" והיא שואלת אותי "מי זו אביגיל ק***?" ואני מסתכלת עליה ואומרת לה "אביגיל מי?" והיא אומרת לי "אביגיל ק***", ואני אומרת לה, תקשיבי, יש פה איזה בילבול, יקירתי. אז מסתבר שמיום שלישי אני מסתובבת עם הכרטיס של אביגיל ק*** והיא מסתובבת עם הכרטיס שלי, משלמת במוסך ובסופר השכונתי, וברגע הזה הבנתי שלושה דברים:
1. אם לא תבדקי את הכרטיס שמחזירה לך המלצרית בבית קפה, זוג עגילים יכול לעלות לך כמו טיפול במוסך.
2. תמיד, תמיד, תמיד כדאי להסתובב עם כסף מזומן בכיסים, אי אפשר לדעת מתי תתרחש עסקת החלפת שבויים.
3. נכון, לפעמים הקולות הלוחשים האלה הם רק בתוך הראש שלך, אבל כשהם לא – הם יכולים להיות זוג עגילים מעלפים!

# מדליקים כמו נרות חנוכה
# בלעדיי הם היו חצי בנאדם
# ושבו בנים לגבולם