שעה אחת אחורה

הוא ישב מול הארון ושלף כמה זוגות גרביים שנזרקו כלאחר יד לתוך התיק שמאחוריו, בלי לטרוח להביט אחורה. אח"כ לקח את מברשת השיניים, דחף אותה לתוך קופסת פלסטיק כחולה, הצבע האהוב עליו, הכניס אותה ואת משחת השיניים לשקית אוכל ודחף לתיק גם אותה. הוא סגר את הריצ'רץ' ונעמד מחויך. "זהו, הכל מוכן, כשנרצה לצאת בבוקר לבסיס פשוט נעבור פה, בבית, ניקח את התיק ונלך לכיוון האוטובוס, ככה נוכל להשאר במסיבה עד הרגע האחרון ולא נצטרך לדאוג". 

"זה יפה שאתה דואג לבוקר, בינתיים אנחנו מאחרים למסיבה" אמרתי לו והסתכלתי על השעון. השעה היתה 23:40, המסיבה כבר התחילה מזמן ובעוד עשרים דקות כל הקהל יספור לאחור ויקבל בשמחה ובנשיקות את השנה החדשה ואת האלף החדש. "תגיד, אתה חושב שבאמת כל המחשבים יקרסו? ומה יקרה עם כל המידע? אומרים שזה עלול להפעיל פצצות שמופעלות על ידי מחשבים או לנתק מכשירים של חולים, זה נשמע ממש מפחיד ובטלוויזיה מדברים על זה כל הזמן מומחים."

"אני לא יודע להגיד לך, מה אני מבין במחשבים? מצד אחד מומחים, מצד שני, נראה לי שהכל דיבורים, יאללה, אני מוכן, בואי נצא, אל תדאגי בגלל זה."

אל המסיבה הגענו באיחור של שעה שלמה, הסתכלתי על כל הבלונים והקישוטים שיורדים מהתקרה ולא יכולתי להעמיד פנים. הייתי זעופה. יש לי חבר ויצאנו יחד בסילבסטר ולא קיבלתי נשיקה. נכון, עזרנו לשתי נשים מבוגרות שנתקעו עם הרכב בכניסה ליקום, וזה מקסים ויפה, אבל כל כך רציתי את זה. את העשר, תשע, שמונה הזה. 

כלום לא קרס והכל תיפקד יפה, באג אלפיים ישאר כמו איזה זכרון רפה על איך היינו פעם צעירים ומטומטמים ודאגנו בגלל מה שכולם אומרים, אבל אני כן הרגשתי שבשבילי הכל קרס, ולא יכולתי באמת להנות מהריקודים. הוא הפסיק לרקוד, עמד והסתכל עליי מלמעלה, ראה בעיניים שלי שאני לא יכולה להמשיך הלאה, אז הוא לקח את השעון והזיז את המחוג שעה אחת אחורה. הוא ספר לאחור והסתכל לי בעיניים, נישק אותי חזק והחזיק איתי ידיים, וכל העולם עצר מלכת, והיינו בכל האולם הענקי הזה רק שניים. לזמן לא היתה באמת משמעות, אולי לזה התכוונו כשקראו לזה באג אלפיים?