עיניים פקוחות

ציון פוקח את עיניו כל בוקר בשעה חמש וחצי, אין לו צורך בשעון מעורר. המוח שלו פשוט אומר לגוף להתעורר. הוא נועל נעלי בית, עונד את השעון, מרכיב את המשקפיים והולך להרתיח בקומקום מים. יש בקרים בהם הוא עדיין מחפש בידיו את אולגה, ומגלה שהמיטה ריקה. יש גם בקרים בהם הוא לא מזהה את החדר בו נמצאת המיטה. נכון, הוא בן 81, אבל זו לא הזיקנה, אין לו בעיות שיכחה, לפעמים הוא חושב שאולי זו בעצם הבעיה, שהיה קל יותר לשכוח מה היה או מי היתה ומי איננה ומי אתה. הוא מתקשה לזהות את החדר רק בגלל שזו סביבה חדשה, עברו רק ארבעה חודשים מאז שעבר למתחם הדיור המוגן וההתאקלמות יכולה להיות לפעמים קשה. מאז שאולגה נפטרה חלפו שישה חודשים, והילדים חשבו שדיור מוגן יהיה הפתרון הכי מתאים. הם חושבים שלא נכון לו להיות לבד, ושכדאי שיהיה תחת השגחה, במקום שמציע פעילויות, עניין וחיי חברה. 

ציון משתדל ועושה ככל יכולתו להפוך את החדר הזה לבית שלו. הוא משקה את העציצים במרפסת, מטייל ברחבי המדשאות, ואפילו על הקירות הוא תלה תמונות. לא את של אולגה. אותה קשה לו לראות. כשהוא שוכב על המזרן בבוקר ועושה התעמלות, הוא מחליט ובוחר לעצמו פעילות, אליה ילך בשעה הקבועה, הם צודקים, באמת חשובה לו חֵברה. 

פעם בשבוע, הוא הולך לחוג כתיבה, למרות שזה לא באמת מעניין אותו, זה רק בגלל שזה מה שהיא אהבה. 63 שנים הם היו נשואים, עשו הכל ביחד, ואשר הוא יגר לו-הגיע, הפחד. בחוג הכתיבה הוא יושב ליד שושנה, דיירת ותיקה, היא אלמנה כבר 15 שנה, היא סיפרה לקבוצה שהיא רוצה לטוס עם בִתה לניו יורק לבקר משפחה, והוא צחק איתה ואמר לה שאם קר לה כל כך פה כל הזמן והיא לא מפסיקה להתלונן על המזגן אז כדאי שתסתובב שם עם שמיכה, ושנרא ה לו שזה יתאים לה, כמו שכמיה, שתגרום לה להראות כמו גיבורת על, או נסיכה. שניהם צחקו, והיא הבטיחה לו בשקט, שאף אחד לא ישמע,  שתביא לו שוקולד, וביקשה שלא יתגעגע אליה יותר מדי ושלא יתן למישהו אחר לתפוס את מקומה מיד, שישמור לה עליו כי נעים לה לשבת לידו, כי הוא בחור די נחמד. ציון רצה לחייך אבל הרגיש שזה לא מתאים, כי מה איתו, ממתי הוא צוחק עם נשים? ואז היא עשתה מין פרצוף כזה מצחיק והמנחה של החוג ביקשה ממנה שתפסיק והם הרגישו כמו ילדים נזופים וזה ריכך לו בפנים את כל הכיווצים. ואז המנחה של החוג ביקשה שהוא יקריא מה שהוא כתב, והוא הסתכל על הדף הריק והדף הריק הביט עליו. אז הוא עצם את העיניים ונתן למלים לזרום, הם יצאו לו מהבטן והעבירו בו גל של חום. 

"כל זמן שהעיניים של האדם פקוחות," הוא אמר בקול שבור מרעידות "הוא כל הזמן רוצה עוד, הוא כל הזמן ממשיך לרצות". 

"פששש, ציון, אתה ממש משורר, העברת בי צמרמורת של קור בכל הגוף", היא אמרה.

ציון צחק מלוא הפה וענה: 

"רוצה שאני אביא לך שמיכה?"

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: