למורה שלום.

כן, אני יודעת, יובל איחר גם היום. אני ממש מתנצלת ומרגישה ממש רע, כי הוא האחרון שצריך לקחת את האשמה, זה אנחנו שבזמן האחרון קצת לא כשורה, אחרי הכל, אי אפשר להתנהג כאילו כלום לא קרה. את מבינה, זה נכון, בחודש האחרון הוא לא במיטבו, הוא שוכח ציוד ולא מכין שיעורים, הדבר האחרון שמעניין אותו עכשיו זה מבחנים, הוא גם מסתכסך כל הזמן עם הבנים, הוא לא מקשיב, צועק, טורק בבית את הדלתות, בשבוע שעבר הלך במגרש עם איתמר מכות, הוא לא מדבר אלא רק מתווכח, לא מסכים אפילו להתקלח. ואני מנסה לדבר איתו, ללמד אותו לשמור על עצמו. אני מדברת והוא בשלו. הבוקר, למשל, הוא איחר כי לא הסכים לשים בתיק סוודר, אמרתי לו, שיש שינויים במזג האוויר, שבסתיו הוא לא יציב, וגם אם נדמה שזורחת השמש, המחממת, שנדמה שתמיד תזרח, אסור לסמוך עליה, כי ברגע אחד היא יכולה להיעלם, להסתתר, ואז פתאום הכל מחשיך, וקודר, ואפור וסוער. ואם אתה לא מוכן, נרטבים לך הגרביים ואתה מסתובב כל היום עם גוש קרח ברגליים. והוא התעקש שהשמיים כחולים ואמרתי לו שאסור לו להיות תמים, שהוא צריך תמיד לחפש עוד סימנים. כי כשזה קורה בהפתעה, זה עלול אפילו לפרק משפחה, את מבינה, המורה, גשם בעיתו הוא ברכה, אבל כשלא מוכנים אליו, הוא מזיק כמו סופה. 

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: