שיבוצים

המלצרית ניגשת אליי ושואלת אם הכל טעים לי. אני מהנהנת בפה מלא ומחזירה מבט ללפ טופ. האוכל לא רע פה, גם המוזיקה, הצוות, האווירה, זה לא רחוק מהבית וגם יש חניה. הבעיה היחידה היא שאני צריכה
ללבוש חזיה. זה לא שבאמת יש לי ברירה, הבית שלי בשיפוצים ואני חייבת להגיש עד מחר את העבודה.

הטלפון רוטט ומאיר, מודיע לי שיש לי הודעה מכפיר. "אני לוקח את הילדים לפארק, אני רוצה לרכוב איתם
על אופניים ואז נלך לאכול פיצה, לשמור לך משולש או שניים?"
התמזל מזלי, אני יודעת, זה אחד למיליון, בעל כזה שתומך ואוהב, אולי אפילו אחד לטריליון.
"לא, אין צורך, אכלתי כבר פה, יש לי עוד כמה שעות לעבוד, כשאסיים, אבוא, מרוב הקלדה כואבות לי
הידיים. אל תשכח לוודא שהם צחצחו שיניים".
בכל תקופה יש מישהו שאוהב קצת יותר, עכשיו תורו, אצלי התייבשה הבאר. ז'תומרת, אני אוהבת אותו,
ברור, ויש לנו היסטוריה, ומשפחה, ובטחון וילדים, אבל יש לנו גם כביסה, בירוקרטיה, ג'ימבורי וכלים.
והבית הישן הזה, שעכשיו בשיפוצים, אי אפשר לשהות בו לרגע, יש ריח של צבע ורעש ופועלים ערבים.
אני כל כך זקוקה למרחק הזה, לשקט, לחברים, זה היה צעד חכם, להירשם ללימודים.
והוא מפרגן ועוזר ובא לקראתי, מראה ואומר שאוהב אותי, חוזר מוקדם מהעבודה, מטפל בילדים, מנהל
את כל הבלאגן בבית ומכין קפה לפועלים ותמיד תמיד דואג שיהיו לי מים חמים.
גם אני אוהבת אותו, באמת, אולי לא כמו אז, כשהכרנו בכיתה ט', אולי אין כבר זיקוקים ואנחנו לא מקפידים
לסגור את הדלת של השירותים, אבל הוא הראשון שלי, החבר הכי טוב שלי, הוא זה שהחזיק לי את היד
בלידות וליטף והרגיע אותי. אני אוהבת אותו, ברור, ואסור שהוא ידע על מה שקרה לי עם עוז, אסור בתכלית
האיסור.

"הלו, גיברת, זה סעיד מהשיבוצים, את שומעת? הצינור הזה שהתבוצץ לכם במטבח, הרטיב את כל הארונות,
והעץ התנפח וספג את המים והדלתות כבר לא נסגרות. אני צריך להוריד את הארון ולעשות חור בקיר ולחפש את
הצינור ולתקן ורק אז לסגור את הקיר ואז תצטרכו ארון חדש, את שומעת, גיברת? ארון זה לא אני, תצטרכי
נגר, אם תרצי יש לי בן-דוד, ולהיום גמרתי, כבר מאוחר."
כוסאמק, ארון חדש, איזה כאב ראש ואיזו הוצאה. ככה זה, כשהבית ישן, כל פעם חלק אחר צריך עבודה,
כשקנינו אותו הוא היה בול בשבילנו, אבל אז הילדים, והזמן והוא כבר קטן עלינו. אולי הגיע הזמן לעשות
חושבים מחדש, ובמקום לשפץ כל פעם חדר אחר לקנות בית חדש, עם חלונות בלגיים וגינה פרחונית, ושכנים
חייכנים וחנייה למכונית. אבל מה עם הקיר בחדר הכביסה שבו אנחנו מסמנים כמה כל אחד מהילדים גבה?
והבית הזה הרי קרוב לגן, ולהורים, ומצד אחד אין לנו בכלל שכנים. ויש לנו
שקט ופרטיות ובגינה צמח לנו שתיל של תות, וזה הבית שלנו, גם אם ישן ודורש שיפוץ ועבודה, זה הבית שלנו, שלי ושל כפיר ושל דור ויערה. זה הבית שלנו, עם כל הזכרונות והעבר, עם כל הנעים המוכר ועם ערימות אינסופיות של אפשר. זה הבית שלנו, היה ונשאר.
"סליחה", אני מנופפת ביד ימין, "אפשר חשבון? אני צריכה להגיע הביתה, מחכה לי שם אוצר"