יש לי מחבוא למילים, אני שומרת כמה מילים בצד, לימי מחסור, מילה לבנה ליום השחור.
אני שומרת גם כמה מילים בכיסים, שיספיקו לכל מיני מצבים יומיומיים.
לפעמים אני שופכת מילים כמו מים, מתנהלת כאילו יש לי לפחות פי 2.
לפעמים אני חסכנית, מחברת אות לאות, הברה להברה, מילה למילה, כמו בסיפור של עגנון תהילה.
אין לי דרך להתארגן על עוד, ולכן המילים יקרות לי מאוד.
אבל יש לי מספיק, די והותר, כדי שאוכל לתקשר עם חבר.
אבל מילים בראש הו הו יש במלאי, והן לא מתכלות ולא נגמרות ואין להן בלאי. הן מתרבות מעצמן, הטיות וזמנים, מחולקות לנושאים, פעלים, תארים.
והן חוגגות שם אצלי בין האזניים, ככל ששקט בחוץ, הן רועשות כפליים. אז איך זה ולמה, איך זה קרה, שעם כל ההיצע, דווקא כשרציתי, כלום לא יצא?
עינת לביאד בדק בית 