יש לי מחבוא למילים, אני שומרת כמה מילים בצד, לימי מחסור, מילה לבנה ליום השחור.
אני שומרת גם כמה מילים בכיסים, שיספיקו לכל מיני מצבים יומיומיים.
לפעמים אני שופכת מילים כמו מים, מתנהלת כאילו יש לי לפחות פי 2.
לפעמים אני חסכנית, מחברת אות לאות, הברה להברה, מילה למילה, כמו בסיפור של עגנון תהילה.
אין לי דרך להתארגן על עוד, ולכן המילים יקרות לי מאוד.
אבל יש לי מספיק, די והותר, כדי שאוכל לתקשר עם חבר.
אבל מילים בראש  הו הו יש במלאי, והן לא מתכלות ולא נגמרות ואין להן בלאי. הן מתרבות מעצמן, הטיות וזמנים, מחולקות לנושאים, פעלים, תארים.
והן חוגגות שם אצלי בין האזניים, ככל ששקט בחוץ, הן רועשות כפליים. אז איך זה ולמה, איך זה קרה, שעם כל ההיצע, דווקא כשרציתי, כלום לא יצא?

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: