אתה יכול לדבר על מזג האוויר במשך שעות.
על הימים המתקצרים, השמיים הכתומים ואורך השרוולים, משם אתה קופץ לדבר על החגים, על הסבלנות שמפציעה בתקופה הזו אצל אנשים, אפילו אצל נהגים. וכשאתה מאט בכיכר, כמו כדי להדגים, אני מפנה מבט שמאלה, לוכדת תמונה שלך בראש שלי שבה אתה נראה כמו אז, כשעוד היינו ילדים, ונזכרת למה התאהבתי בך, וכמה אתה עדיין מקסים.
אתה יכול לדבר בלי הפסקה על הדרך, על המשפחה, החברים, על פוליטיקה, פילוסופיה, תורת החומרים, אתה יכול לנתח שירים, להתמוגג מהנופים, להזכיר לי שצריך לקנות מגבונים. אתה יכול לדבר איתי שעות, על הכל, בלי פילטרים.
איתי ואורי ישנים בספסל האחורי, וגם אני עוצמת עיניים, מדמיינת שאתה לוחש לי מילים שמזמן לא לחשת, מילים שלא שמעתי מאז שעזבת.
אתה מתחיל לספר לי על תינוק שנולד לזמר ששר ברדיו, על פונדקאות, זכויות נשים ופריבילגיות של מיגזרים,
ואני חושבת לעצמי, בדממה, שאתה יכול בקלות להחליף את יונית בהגשת המהדורה.
אתה יכול לדבר על הכל, שעות, בלי הפסקה. על כל נושא בעולם,
רק לא על מה שקרה.
