"שאאאאלום, מה קורה גבר? תחמם לנו שלושה בורקס גבינה בבקשה, רק בבקשה, תן לנו קודם זית וביצה"

"בטח, אחי, חמוצים? חריף? לשבת/לקחת?"

"סבבה, שים הכל, רק ביצה וזית, הכי חשוב, תביא לנו את זה קודם"

"רגע, מכניס לחימום, להוסיף רסק?"

"שלא תעז לאכול את הבורקס לפני הביצה והזית, דוד שלמה ביקש במפורש, צריך לכבד"

"תכף אני אוכל לו את הראש מרוב רעב, שיביא כבר ת'ביצה"

"הנה, קחו זיתים"

"תודה, אחי, לא צריך זיתים, אחד לכל אחד, זה מספיק"

"הנה, זהירות, זה חם, לבריאות, חבר'ה, שיהיה בתאבון, קחו מפיות, רק תגידו, אפשר שאלה?
מה העניין עם הזית הבודד והביצה?"

והיינו שלושה אחים, רעבים, שבויים ברגע המוזר שבין לוויה לבין שבעה, יושבים ביחד, שניה לפני שמקבלים את פני החיים החדשים שנכפו עלינו, והתואר המפוקפק "יתומים", מתמסרים לצלחת שלפנינו, ואוכלים בתאווה, ומבינים שמה שמפריד בין החיים ובין המתים הוא שהחיים…אוכלים, וברגע כזה, מאכלים עגולים, כמינהג אבלים, מזכירים לנו שהחיים הם גלגל ומעכשיו,
כשאנחנו יתומים משני הורים,

אנחנו הנהגים.

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: