לפני שאתה מתעורר, קצת אחרי שהשמש מחליפה משמרות עם הירח, אני יוצאת למאגר המים שנמצא בקצה השדה שמאחורי הבית שלנו. אני עושה את זה לפני שאתה מתעורר כדי שאוכל להיות מאושרת יותר איתך, מחוברת יותר, מרוקנת, שלמה.
ברגע שאני מחזיקה את הרצועה הכלבה מתחילה לקפוץ על שתי רגליים כמו קוף בקרקס ואז מתיישבת בצייתנות כדי שאחבר את הרצועה לקולר שלה. אני מגבירה את הווליום באזניות, ומגבירה עוד קצת, זה עוזר לי להגביר את קצב ההליכה, לא שאני באמת צריכה עידוד, הרי אני התנדבתי לצאת איתה לטיול בכל בוקר. זה הזמן שלי, אני צריכה אותו. בכל בוקר, אנחנו מגיעות למאגר המים, אני משחררת את הכלבה, היא מתחילה לרוץ סביב גדת המאגר בשמחה מופגנת, מחפשת את בבואתה במים, שמחה לקראתה, חסרת דאגות.
אני מתיישבת שם על האבן הגדולה, מתמסרת לקצב המוזיקה באזניות, היא מהפנטת אותי. גם כשאני מכוונת את המכשיר לווליום המקסימלי זה לא מספיק לי, אני רוצה להרגיש אותה חודרת לתוכי, זורמת לי בתוך כלי הדם, אז אני עוצמת עיניים ומאפשרת לה לעשות את שלה. אחרי שהשיר של ביורק מסתיים, אני מסירה את האזניות, מתכופפת ומתחילה לאסוף אבנים. אבנים קטנות, גדולות, פשוטות, יפות, חלקות וגם שבורות. אני מכינה לי ערימה קטנה, ומתיישבת לצד הערימה. אני לוקחת את האבן הראשונה בערימה ומטיחה אותה במים. אני לא מנסה להקפיץ את האבן וגם לא עושה את זה כחלק ממשחק עם הכלבה. אני פשוט זורקת את האבן למים ומביטה באדווה.
אבן ועוד אבן פוגשות את קרום המים, אני מקשיבה לצליל שלהן ניטחות בעוצמה ונבלעות בדממה. פלאק, פלאק, דְלָאאאה.
עם כל אבן אני מדמיינת שאני משליכה את הלב שלי, הפצוע, הדואב, הלב שלי שעדיין כואב. הלב שלי שפעם היה זוהר, ועכשיו הוא דהוי, עדיין נתון לאחר. אני משליכה אותו ומשאירה אותו שם, מונח בטוח בקרקעית המאגר.
אני עושה את זה בכל בוקר, לפני שאתה מתעורר כדי שאוכל להיות מאושרת יותר איתך, מחוברת יותר, מרוקנת, שלמה.
היום זה עוד הצליח, ומחר מה?
עינת לביאד בדק בית 