טרמינל ז'ה טם

ארנון נשען אחורה על הכסא הבודד בחדר המלון, מניח יד על כל צידו הימני של הפרצוף, משפשף את הלחי כשעיניו עצומות. הוא מנסה לשאוף את כל האוויר שבחדר ומרגיש שזה לא מספיק. הבטן שלו מתכווצת כשהוא פוקח את העיניים ומסתכל עליה ישנה. היא נראית לו כמו תלמידת בית ספר, לבושה בטי שירט ותחתונים, הפנים שלה מרוחות על הכרית והפה שלה פתוח ברוגע חסר דאגות. הוא מבין שזה הרגע. תכף תגיע המונית שהזמין, תאסוף אותו לנמל התעופה וכשייבלע בשרוול המטוס יאלץ להשאיר מאחוריו את ארנון החדש שגילה בזכותה, את זיכרה, אותה.

כבר שבועיים שהוא נושם את פאולינה, שאין כלום מלבדה, שאין כלום מלבדם. שבועיים שהם מטיילים בשדה ההוא, שמעבר לטוב והרע, מתחברים לעכשיו וליפי הבריאה.

כבר שבועיים שלא חשב על תמר, לא חשב על אורי ונועם, לא על הבית ולא על העבודה. כשעלה למטוס ללוצרן שבשוויץ לא העלה בדעתו שממש לא ירצה לחזור, שיקפא.
את תמר הוא הכיר דרך חברים משותפים, כשעוד היה סטודנט ואחרי שנה כבר היו נשואים. היא שותפה נהדרת. מכילה, מבינה, תומכת. גם כשהיה צריך להתארגן לכנס הזה, שרצה הגורל והתחיל בדיוק ב1/9, תמר לקחה פיקוד ודאגה לארגן את הבנים לחזרה ללימודים כדי שהוא יוכל לקחת חלק בכנס הזה, שהיה הזדמנות אמיתית ליצירת קשרים חשובים בתחום.

קשרים בתחום הוא לא יצר, כיוון שלא לקח בכלל חלק בכנס. מהרגע בו הרגיש את תלתליה הקופצניים של פאולינה מדגדגים את זרועו כשהתכופפה לאסוף את המזוודה מהמסוע הוא ידע שהכנס אבוד. כבר בטיסה הרגיש שהוא הולך על חבל דק, דיבורי הסרק התחלפו בשיחה מרתקת וחושפנית. איך היא ידעה להיפתח, בלי פחד, חשפה לעיניו את עורקי ליבה המדמם, בהתמסרות מרשימה שהפכה בן רגע לקירבה. כבר בטיסה הרגיש צורך להניח את ראשה על כתפו, לחבק אותה ולהגן עליה מהעולם ובאותה נשימה, שיווע לקירבתה, לחכמתה, לחיבוקה. היה לה מראה עדין וילדותי וריח של פופקורן פריך ומתוק. בהתחלה הוא עוד ניסה להתעלם מההרגשה המוזרה שחלפה אצלו בכל פעם שהיא החזיקה בתלתל שובב והצמידה אותו ללחייה בתנועה אגבית ולא מודעת, תנועה שגרמה לו לרצות ללטף את לחייה, להכניס את היד שלו לעומק התלתלים שלה ולהרגיש בכל נקודה בכף היד את רכות שיערה, כמו שהיה מרגיש כשהיה דוחף את היד לשק העדשים בגניבה כשהיה ילד, בשוק בחיפה. בשלב מסוים, הוא הפסיק לנסות והרשה לעצמו לעקוב בעיניו אחרי אצבעה בלי להגיד מילה.

כשהיא שאלה אם הוא מעוניין לחלוק איתה מונית, הוא שכנע את עצמו שזה בסדר, הוא הרי לא יכול לתת לה ללכת לבד באמצע הלילה. הנהג יעצור קודם אצלה ואז אצלו, הרי כתובתו היתה רחוקה יותר. הנהג עצר רק בכתובת אחת. רחוב אפשר פינת מותר.

ויהי יום ויהי לילה, ויתחברו להם יום ולילה לארבע עשרה יממות שלמות, ארבע עשרה יממות שאורכן נצח.

הוא מסתכל עליה עכשיו, איבריה פרושים על המיטה, והוא רואה בה עכשיו כל כך הרבה טוב ובמקביל כל כך הרבה רע. והוא נקרע.
הוא קם לשטוף פנים, מתאפק לא להשתחל מתחת לשמיכה, להתכרבל בתוכה, לעוד רגע, לעוד דקה.
טלפון מהקבלה. המונית מחכה.

להיות או לא להיות, זאת השאלה.