ויקרא שמו בישראל

תגידו לי, מי האידיוט שהפקיד בידיי את המטלה של בחירת שמות לילדים שלי? מי חשב שאישה הורמונלית עם גודש בחזה ועודף סוכר מבונבוניירות ממוחזרות (כן, אני אוכלת אותן, לא מעבירה הלאה, חזרזירה) מסוגלת לקבל החלטה הרת גורל שכזו? איך עושים בכלל דבר כזה? מסתכלים על היצור הקטן הזה ומדמיינים אותו עונה לשם שלו כשהוא יהיה מבוגר? ואיך בוחרים שם שיתאים לו גם בתקופת הילדות וגם כשיגדל? הרי אין דבר יותר גרוע משם כמו ברוכי למבוגר או ברוך לתינוק. ושם שלא יוכלו לעוות למלרע אם תכננתם למלעיל או למלעיל אם אתם קרציות ותכננתם למלרע (אין באמת הבדל בין שירה לשירה, בואו!). והרי אי אפשר לבחור את השם הכי שחוק בשנה החולפת, ואי אפשר לבחור שם מיוחד מדי שזו הגדרה עדינה לשם חריג, כזה שצריך להתחיל לאיית ולהסביר, כלומר להתנצל בשם ההורים, ותמיד יהיה מישהו שלא יאהב את השם שאתה מציע כי הוא מזכיר איזה אקס/ית משוגע/ת או את הקרציה מהתיכון שהיה נדבק ומשתרך אחריך לכל מקום. והשם צריך להיות מספיק ארוך כדי שיהיה לו גוף ולא יישמע כאילו מישהו סתם פלט הברה לחלל האוויר או השתעל, במחילה. ואת כל הפרמטרים האלו את צריכה לחשב כשאת במצב של טמטמת מתקדמת וטפטפת חריגה. 
רצה הגורל והגעתי לחדר היולדות בלי שם מתאים באמתחתי כשילדתי את שני הגדולים. לבכורה הכנתי במהלך ההריון שתי אופציות אחרי שקניתי ספרים רלוונטים, עברתי על טבלאות עם פירושים, ניתוחים קבליים, חישובים נומרולוגים והצלבתי שמות עם הפנטגון. ואז, ברגע האמת, אף אחד מהשמות לא התאים לה. 8 ימים לקח לנו לבחור את השם החדש שאני רציתי ואופיר לא ידע שהוא רצה. רעות. חתיכת שם. עד גיל 3 היא לא ידעה שקוראים לה ככה. היא חשבה שקוראים לה תותי. כי ככה קראנו לה, נו מה, רעות זה הרי לא שם לילדה.
אייל נולד כשאמא שלי גססה. היא נפטרה שבועיים אחרי שהגישה אותו למוהל בברית ישובה על כסא גלגלים כי כבר לא היתה יכולה לעמוד. בכיתי נהר בברית. כל האמהות בוכות בברית. אני בכיתי גם על ההתחלה של החיים וגם על הסוף שלהם. שם לתינוק היה הדבר האחרון שהעסיק אותי באותו זמן, אז באוטו, בדרך לברית, כמו שני אנשים בוגרים ורציניים נזכרנו להעלות אופציות לשמות לילוד הרך. אחרי שפסלתי את כל השמות עד זכרון יעקב, בשאר הדרך לטבעון ניסינו להתלבט בין שני השמות שאני רציתי ואופיר לא ידע שהוא רוצה. כמובן ששניהם שמות של חתיכים מהתיכון. נתתי לאופיר לבחור בשם אייל, שירגיש שבסופו של דבר הוא עושה מה שהוא רוצה. 
שני שמות רציניים, ארצישראליים, ערכיים, שורשיים. כן, כבדים. ואז באה לירי, ככה, בסערה, בחינניות הבלתי מאופקת שמאפיינת אותה, במיוחדות שלה, בקסם הבלתי נגמר שלה. וכמו השם שלה, שהגיע יחד איתה, הביאה לאמא שלה אהבה גדולה לשירה(במילרע), הרבה אור ושמחה למשפחה ולאבא שלה את ההבנה שגם אם הוא עוד לא יודע שהוא רוצה, כדאי לו לסמוך עליי. הרי מה אני אם לא אישה הורמונלית אחרי לידה שמקשיבה לאינטואיציה האימהית שלה, שתמיד, אבל תמיד מסתברת כנכונה.

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: