הקן המתרוקן

בעיתון של שבת מתנוססת בעמוד הראשי תמונה של אלוף העולם החדש בג'ודו מחזיק את המדליה האדומה, מחייך חיוך שבור שמתוכו בוקעות שיניים גדולות ויפות, מסתירות עיניים חומות עייפות. כשמאיר יסיים לקרוא את העיתון, הוא יכנס להתקלח, יתנגב, יתבשם, יתלבש ויחכה לי במיטה.

מאז שהילדים התפזרו, כל אחד למסלול ההמראה של חייו, ערבי שבת מתחלקים לשניים: ערבים שבהם רמת רעש הנכדים יכולה להשפיע על סולם ריכטר לאיתור רעידות אדמה, וכאלה בהם השתיקה…כנ"ל.

כל החברות הזהירו אותי שהתקופה הראשונה תהיה קשה, נזרקו הרבה מילים לאוויר כמו: זמן פנוי והתנדבות והעשרה עצמית וחיפוש וחוגים, אבל אף אחת מהן, אף אחת, לא הזהירה אותי מהנוכחות המוגברת של מאיר בבית. אני נכנסת למטבח, הוא בדיוק מוזג לו מים, מאזן בין הקרים לחמים, מנסה להגיע לטמפ' החדר, כמו שהנחה אותו הרופא הסיני. אני מגיעה לסלון כדי לצפות בפרק נוסף של הטלנובלה האהובה עליי, כבודו תקוע שם כמו נר על עוגת יומולדת, צופה בכדורגל. אני ממהרת לשירותים, טוב, שם הוא כל הזמן נמצא. וזה לא שהנוכחות שלו מציקה, אני פשוט עדיין לא רגילה. לשמחתי, זה כבר כמה שנים שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים, ככה שבחדר שהיה של שמרית ועכשיו הוא שלי, הוא אף פעם לא מפריע לי, לשם הוא אף פעם לא נכנס, זו הממלכה שלי ורק שלי. אנחנו ישנים בנפרד כי לי תמיד קר, וכי הוא נוחר כמו נהג של קטר ואותי משמח שיש לי מקום לסדר בו את התמרוקים לפי סדר השימוש בהם, אחד אחרי השני, או מקום שאוכל למצוא בו את הספר, מונח פתוח בדיוק בעמוד שהשארתי אותו ולא אצטרך בכל קריאה לעשות שוב חיפוש כללי, מקום שהוא שלי, אך ורק שלי, כמו שלא היה לי בילדותי. כבר כמה שנים מאז שגילינו את תועלות השינה בחדרים נפרדים ואנחנו מקפידים על כך, חוץ מבימי שישי. מאז ומתמיד, ימי שישי היו יום העצמאות השבועי שלנו. זה היה יום שבו יכולנו להתענג אחד על השניה בלי לחץ העבודה, היום שבו התגנבנו אחרי שהילדים היו נרדמים ומשחקים באבא ואמא לשבריר קצר של שניה. ובתקופת הפריים הנשית שלי, אזור הארבעים, יכולנו באמת להקשיב לגוף שלנו, לרצונות, לחשקים.

עד שהחשקים נעלמו. יום אחד הם יצאו מהדלת ולא חזרו. יחד עם השערות על הראש שלו וההתנגדות לחוקי הגרביטציה של הגוף שלי.

סיגל אומרת שבטח שלי נעלם החשק, היא אומרת בקול מורתי מעצבן שבגלל הניתוח לכריתת איברי הפוריות שלי, אותם איברים שהביאו לנו חמישה ילדים בריאים ומוצלחים ואיתם כריתת הנשיות שלי מעצמי, ברור שיעלם לי החשק. אבל זה שלמאיר נעלם החשק זה לא טבעי בעיניה בכלל ואפילו מדאיג אותה מאוד. כי גברים הרי יכולים להמשיך להביא ילדים גם בגיל שמונים, ואם נעלם לו החשק זה רק בגלל שהוא מפנה אותו למקומות אחרים, כמו לעצמו, או חלילה טפו, לנשים. והיא ממשיכה ומקשקשת בזמן שאני מדמיינת לה בועת מחשבה מעל הראש, אבל בבועה הזאת לא כתוב כלום, רק מצוירת מראה גבוהה, והיא עומדת מולה ומסתכלת פנימה בהבעה חמורה ובבואתה מסתכלת עליה חזרה בשתיקה. ואני לא טורחת להגיד לה כלום, ונותנת לה להמשיך ללהג ולקשקש, בזמן שהיא מסדרת את לוח השש-בש, כי מה היא כבר יודעת? נכון, אנחנו כבר לא ישנים כל ערב ביחד, אבל בכל יום שישי אנחנו עדיין נפגשים בחדר השינה הראשי, שוכבים בבגדי השינה שלנו, מחובקים ומחויכים, מוארים כמו ילדים שקיבלו שקית ממתקים, והוא שר לי "אר יו לונסום טונייט", כמו אז, כשהיינו צעירים, והלבבות שלנו נמסים לזהב מותך ומתערבבים, ולערב אחד בשבוע אין בינינו סקס אבל אנחנו בני עשרים.

פורסם על ידי עינת לביאד

מחברת ספר השירה "בדק בית" בעריכת דורי מנור ובהוצאת "קתרזיס", 2021.

הצטרפות לשיחה

2 תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: